ריטב"א על עירובין ס״ג

1 אע״פ שהאש יורד מן השמי׳ כו׳. פי׳ הראב״ד ז״ל כי טועי׳ היו בהורא׳ זו שלא אמר הכתו׳ כן אלא לענין מזבת החצון אבל להקטי׳ קטר׳ במזבח הפנימי אין להביא ראי׳ מן ההדיוט כדמפורש במס׳ יומא ובמס׳ תמיד דמערכ׳ בפני עצמ׳ היו עושין על מזבח החצון שממנ׳ נוטלין אש לקטרת והם טעו שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון. ומ״מ לא נענשו משו׳ טעות׳ כיון שהיו שוגגין אלא משו׳ הוראת׳. וליטעמיך כו׳ פירש ולטעמיך דסבירא לך דמתני׳ כפשוטה ומעשה שהיה כך היה למ׳ לי למתני שמו ושם אביו כדי שלא תאמ׳ דמשל היה וכיון דהוצרך להזכירו מפני כן כסה עליו קצת לומר דחוץ לג׳ פרסאו׳ היה. ודקדק ר״י ז״ל דכיון דלא קשי׳ לן הכא עלי׳ דרבא אלא משו׳ דקאמר שלא בפניו אינו חייב מיתה ופרכי׳ לה מההיא מתני׳ דאפי׳ חוץ לג׳ פרסאות חייב מיתה מכלל דלכ״ע מפשט פשיטא לן דכל שלא בפניו אסור ואפי׳ חוץ לג׳ פרסאות וכיון שכן ה״ה אפי׳ רחוק כלו׳ דשלא בפניו אין לו שיעור ובפניו דקאמר רבא היינוי תוך ג׳ פרסאו׳ כל שלא בפניו היינו חוץ לג׳ פרסאות ואפי׳ בסוף העולם. ותדע דהא דחשבי׳ בבני אהרן שהורו הלכה בפני משה לא בפניו ממש היה אלא דכל שהיה משה תוך המתנ׳ לא היה להם להורות ושיעור מחנה ישראל הוא ג׳ פרסאות כדאי׳ בכמה דוכתי. ע״כ תורף דברי רבי׳ ז״ל. ואיברא דבפניו לאו בפניו ממש כדמוכח מהאי דבני אהרן ומההיא דאלדד ומידד כדאי׳ בסנהדרין. ומיהו משמעתין ליכא ראיה דלעולם אימא לך דכל שלא בפניו דאמר רבא היינו תוך ג׳ פרסאות ובדין הוא דמצי׳ למיפרך ליה מהא מתנייתא דאסרה חוץ לג׳ פרסאות אלא דעדיפא מינה פרכי׳ דאפי׳ מיחה נמי מחייב. ועוד שהרי לא נתפרש לדברי רבא כמה שיעור שלא בפניו והיכי מצי׳ למפרך אההוא שיעורא גם מה שכתב ר׳ ז״ל דכל שלא בפניו כגון דהוא חוץ לג׳ פרסאות שוב אין לו שיעור ואסור הוא בסוף העולם. זה דבר קשה דהא בפ״ק דסנהדרין אמרי׳ דר׳ גזר משום מעשה שהיה דתלמיד אל יורה הלכה אלא א״כ נטל רשות מרבו והא דרבא לא משמע דא״ל מההיא גזרה דא״כ הוה מדכר לה וש״מ דליכא איסורא בסוף העולם ומ״מ הדבר צריך בירור כמה יהא שיעור דשלא בפניו שהוא אסור ואין בו מיתה דהא תוך ג׳ פרסאות חיוב מיתה איכא. והנכון בעיני דכל שהוא באותה אפרכיא שרבו דר איכא איסורא וחוץ לאותה האפרכיא היה מותר עד שבא ר׳ וגזר אפילו בסוף העולם. והא דתניא תלמיד אל יורה הלכה אלא א״כ רחוק ממנו ג׳ פרסאו׳ דמשמע דחוץ לג׳ פרסאו׳ מותר כבר תרגמ׳ ר״י ז״ל דההיא משום תלמיד חבר נקט לה וה״ק שום תלמיד בעולם ואפי׳ תלמיד חבר אל יורה הלכ׳ אלא א״כ רחוק ממנו ג׳ פרסאות ואפי׳ הוא עומד על התחום של הפרכיא אחרת והא דאמרי׳ דרבינא סר סכינא בבבל ופרישנא טעמא משום דתלמיד חבר חוץ לג׳ פרסאות הוה: זהו הנר׳ לי בשטת ר״י ז״ל הזקן. והיא הנכונה בעיני אבל י״א דכל בפניו אסור וחייב מיתה מן התורה כלומר מיתה בידי שמים כעובדא דר׳ אליעזר והיינו תוך ג׳ פרסאות וחוץ לג׳ פרסות מותר מן התורה אלא שאסור משום גזרתו של רבינו הקדוש והיינו דתניא תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא א״כ רחוק שלש פרסאות והא דקתני סתמא תלמיד משמע דלאו בתלמיד חבר מיירי וש״מ דכל תלמיד מותר להורות מן הדין חוץ לג׳ פרסאות ואם הוא תלמיד חבר אפי׳ תוך ג׳ פרסאות מותר ואינו אסור אלא בפניו ממש ואפילו בפניו ליכא חיוב מיתה וזה דעת הראב״ד ז״ל ולזה הסכימו רבותי. ומה שנ״ל כתבתי. ומיהו בהא מודינא דכל שהוא תלמיד חבר אין בו חיוב מיתה אפי׳ בפניו שאין לנו אלא דומי׳ דבני אהרן או דומיא דאלדד ומידד דלא הוה חד מינייהו תלמיד חבר ותו מסתברא לן דכל שאינו אסור אלא משום גזרתו של ר׳ די לו שיטול רשות מרב אחד ואע״פ שיש לו כמה רבנים אחרים שלא נטל רשות מהם ולאפרושי מאיסורא מותר ואפילו בפניו ממש ואפילו לתלמיד שאינו חבר דנקיט טעמא משום דאין חכמה ואין תבונ׳ לנגד יי׳ וכבר כתבתי יות׳ מזה בפ״ק דסנהדרין בס״ד:

2 לא נענש יהושע כו׳. וק״ל ומנלן דמשו׳ הא נענש דילמ׳ משום ענין ביטול תור׳ או משו׳ הקרבת תמידין דלקמן. וי״ל דכיון דענשו היה שלא הי׳ לו בן משמע דמשו׳ עון פריה ורבי׳ הוא מדה כנגד מדה ולמאי דס״ד דמשו׳ שהור׳ הלכ׳ בפני ר׳ נענש. י״ל דהא נמי מדה כנגד מדה שלא היה לו בן תלמיד וממל׳ מקומו אמש בטלת׳ תמיד של בין הערבי׳ כו׳ פירשתיה בפ״ק דמגלה וגם במס׳ סנהדרין בס״ד.

3 דכל זמן דארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורין בתשמיש המטה. והקשו בתוספו׳ א״כ היאך אמר ליה דוד לאוריה לך לביתך ורחץ רגליך. ודוד נמי היאך שמש מטתו ואנו רואין שלא תפסוהו חכמים בכך אלא מפני שהפך מטתו של לילה ליום ותירץ ר״י ז״ל כי שני ארונות היו ארון עץ שעשה משה דכתיב ועשית לך ארון עץ וארון שעשה בצלאל וכל זמן שלא נעשה ארונו של בצלאל היו לוחות ושברי לוחות מונחות בארון שעשה משה. ומיד שהוקם המשכן נתנו לוחות אחרונות בארון שעשה בצלאל כדכתיב ואת הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ובארונו של משה היו מונחים שברי לוחות והוא היה יוצא עמהם למלחמה ואז לא היו אסורין בתשמיש המטה אבל ארון של בצלאל שהיו מונחים בו לוחות שניות לא היה יוצא עמהם למלחמה אלא לעתים על פי הדבור וזהו שנענשו עליו בימי עלי כשהוציאוהו ועליו חרדו פלשתי׳ ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים כו׳ ועכשיו בימי יהושע על פי הדבור היה שם והא דאמרי׳ בבבא בתרא אין בארון רק אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שברי לוחות מונחות בארון. י״ל כי כשנכנס בית עולמים נגנז ארון שעשה משה והיו לוחות ושברי לוחות מונחות בארון שעשה בצלאל. כל הלן בקעילה יש שפי׳ קעילה בקעה ויש שפי׳ עליים והוא הנכון והטעם בטל הבית מפריה ורביה אמר רב יוסף כו׳ דאפי׳ בהא אית ליה צער כשאינה ישנה עמו בבית.

4 ההוא מבואה כו׳. דס״ל יחיד כו׳ פי׳ אליבא דר׳ אליעזר דהלכתא כוותיה פרש״י ז״ל דאע״ג שהמבטלין אסורין להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר כדתנן הנותן רשותו הוא מותר והן אסורין מ״מ אהני להו ביטול זה להוציא ולטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בחצר ושיוכלו להוציא לחצר כלים ששבתו בתוך בית היחיד שבטלו לו רשותן דאי לאו הכי הוו אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן בפרק רבי אלעזר דמילה ע״כ. ופי׳ בתוס׳ דההיא דר׳ אליעזר היינו הא דאמרי׳ התם אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו חצרות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות לא ערבו חצרות עם בתים מותר לטלטל בכלו וטעמא דמילתא דכי ערבו חצרות עם בתי׳ מאני דבתי שכיחי בחצר ואי שרית לטלטוליה בכל המבוי אתו לאפוקי כלים ששבתו בבתים לתוך המבוי הילכך אסור להוציא שם אפילו כלים ששבתו בחצר וכיון שכן נעשה מבוי כאלו אין לו חצרות שדינו ככרמלית ואינו ניתר בלחי וקורה אלא כשלא עירבו חצרות עם בתים ליתא להאי גזרה דהא לא שכיחי מאני דבתים לחצר. ומותר להוציא למבוי כלים ששבתו בחצר כר״ש דאמר רשות אחת הם ומותר לטלטל ג״כ כל המבוי. וכוונת רש״י ז״ל דהכא נמי מסתמא ערבו חצרות עם בתים דאי לא למה להו שתוף במבוי אלא משום דליפקו מאני דבתים למבוי הילכך אם לא בטלו רשותם אצלו הם אסורים להוציא ולהכניס למבוי ולטלטל בכלו דהוו להו ערבו אבל עכשיו שבטלו רשותם אצלו מסתמא אף רשות חצרם בטלו אצלו וה״ל כמי שלא ערבו חצרות עם בתים והם מותרין בכל המבוי ולהכניס ולהוצי׳ אליו כלים ששבתו בחצר. וא״ת א״כ יותר היה הפסדם משכרם כשבטלו עירובן שבחצ׳ י״ל כי יות׳ היו צריכין תשמיש שבמבוי מתשמיש שבחצר כן פי׳ בתוספו׳ שטתו של רש״י ז״ל. והקשו עליו חדא דהיאך אפשר דניחא להו טפי בהיתר מבוי ואיסור חצרות מהיתר חצרות עם בתים ואיסור מבוי. ועוד דהא דמפליג לענין מבוי בין ערבו ללא ערבו אינו אלא אליבא דרב אבל רבי יוחנן פליג עליה וסבר דבין ערבו בין לא ערבו מטלטלין בכלו. והלכתא כרבי יוחנן גם מה שפי׳ רבינו ז״ל דאהני להו שיוכלו להוציא מביתו של אותו היחיד לחצר הא ליתא דהא בלאו הכי נמי היו מותרין כיון דערבו ואפילו תימא דאקני להו להוציאם למבוי הא נמי ליתא דאם איתא היינו מטעמא שנעשו אורחין אצלו ולקמן אמרי׳ דחד לגבי חמש׳ הוי אורח חמש׳ לגבי חד לא הוו אורחין. ובתוס׳ פירשו דודאי לא אהני בטול שלה׳ אלא לאותו היחיד בלבד. וכ״ת והיאך יבטלו כלם מפני הנאת היחיד. י״ל דמ״מ לשנה הבאה יבטלו יחיד אחר וכן חוזרין חלילה בכל שבת ולמ״ד מבטלין וחוזרין ומבטלין כדלקמן. אפשר דאפי׳ בו ביום מחזירין חלילה אצל כלם: